הקולנוע-מורה דרך לנבוכים?!
סצינה בסוף הסרט "סינמה פרדיסו": גיבור הסרט שגדל בישוב קטן וקרתני באיטליה, חוזר לעיר ילדותו, שבה גדל על ברכיו של המסריט, ואשר בה ראה סצינות קולנוע מרהיבות. הוא מבקר בבניין הקולנוע החדש והמפואר, שהוקם על חורבותיו של הקולנוע הישן, ומבקש שיקרינו בפניו את גליל הסרט שהשאיר לו המסריט בירושה. הסצינות עולות בזו אחר זו, והוא יושב וצופה בהן כשדמעות בעיניו. הוא צופה בסצינות הנשיקה מכל הסרטים שהוקרנו בשנים שבהן היה ילד. לפתע הוא מבין. המסריט היה עובר על כל גלילי הסרטים וחותך במספריים את סצינות הנשיקה מתוך הסרטים האמריקאים, הצרפתים והאחרים. צנזורה מקומית על סצינות לא מקובלות. סצינות לא מקובלות על מי? מי מחליט מה מותר לראות בקולנוע ומה אסור. האם הקולנוע מכתיב נורמות? או אולי החברה היא זו שמכוונת את הקולנוע, ומכתיבה מה מותר ומה אסור להראות. בחברות המסורתיות והדתיות לא מקובל לצפות בסרטי קולנוע ללא ביקורת.
בשנות השלושים בארצות-הברית(1934) התמסרו מפיקי הסרטים ומפיציהם מרצונם החופשי לקוד ההפקה Production code - , שכונה גם 'קוד הייס'. קוד זה קבע שורת הגבלות על אופן הצגתם של סקס ושל אלימות בקולנוע. כללי האתיקה של הקוד קבעו בין השאר שאסור להציג פושע כאדם סימפטי. אסרו על הכללת מלים גסות בדיאלוגים ועל הצגת סצינות עירום. כמו כן נאסרה הצגת קשרים רומנטיים בין שחורים ללבנים. "חותם ההסכמה" של האיגוד היה שלב נחוץ בתהליך ההפצה, והוא לא ניתן לסרט שלא עמד בתנאי הקוד. רק באמצע שנות השישים, בעקבות החלטות של בית המשפט העליון ולחץ ציבורי, בוטל הקוד.
לפי קוד הייס אסור היה להציג: נשיקות לוהטות מדי (שאורכן עולה על 3 דקות), בני זוג (גם זוג נשוי בכלל זה) ישנים במיטה אחת. במפגשים מיניים היתה חובה שרגל אחת של כל אחד מבני הזוג תיגע ברצפה. על המתחמקים מהפיקוח הוטל קנס כספי גבוה ביותר. היום אפשר לשאול את השאלה: מדוע הסכימו המפיקים לקוד אתי מגביל כזה? התשובה לכך היא די ברורה, החברה היתה שמרנית. מפיקי הסרטים האמינו שהקולנוע מחנך, וסברו שיש לו השפעה חברתית עצומה. הנורמות החברתיות הן שמנעו את חשיפת המיניות בקולנוע. הקולנוע סיגל לעצמו רמיזות מיניות, הצופים היו צריכים לנחש מה קרה באמת, לאחר הסצינה שנקטעה.
1939 :"חלף עם הרוח" - רט בטלר נושא על זרועותיו את סקרלט או'הרה-המנסה להתנגד- במעלה המדרגות לחדר השינה נכנס לחדר וטורק את הדלת. הסצינה מסתיימת כאן. והשאר נתון לדמיונו של הצופה.
1946 : "הנודעת" - קארי גרנט ואינגריד ברגמן מתנשקים עד אין-קץ. היתכן? כן. השניים התנשקו נשיקות קצרות יותר בצילומים והאשליה נוצרה באמצעות חיבור הקטעים בחדר העריכה. היצ'קוק אינו מפר את קוד הייס, אלא עוקף אותו.
1953: "מעתה ועד עולם" - רומן אהבים מתנהל בין רב-סמל (ברט לנקסטר) לבין אשת מפקד הבסיס (דבורה קר). על החוף מתרחשת סצינה אירוטית מרתקת, מגרה, עסיסית ונועזת. הכיצד? 'קוד הייס' קבע כללים לגבי סצינות מיטה ולא לגבי סצינות חוף.
1961 : "זוהר בדשא" – וורן ביטי ונטלי ווד מעניקים לצופים נשיקה צרפתית הוליוודית ראשונה.
1965 : בסידרת הטלוויזיה לכל המשפחה "אני חולם על ג'יני" אושרה לשחקנית ברברה עדן תלבושת חושפנית במיוחד, אך חשיפת הקורקבן נראתה נועזת מדי והוא כוסה.
1967 : מיק ג'אגר מתכונן להופעה בתוכניתו של אד סאליבן בטלוויזיה. הצנזור מאלץ אותו לשנות את מילות הפזמון "בואי נבלה את הלילה ביחד". השינוי: "בואי נבלה זמן ביחד".
1968 ארגון הקולנוע האמריקאי מציג את שיטת הדירוג החדשה לסרטים:
- סרטים לכל המשפחה (G).
- סרטים הדורשים ליווי מבוגר לילדים מתחת לגיל 13 (13 PG )
- סרטים המוגבלים לצפייה לבני הגיל המסויים (לדוגמה R-16 ).
- סרטים למבוגרים בלבד (X).
תם עידן 'קוד הייס' ומכאן החל העיסוק הברור יותר בקולנוע במין, מיניות, שונות במין.
בשנות השבעים מציגים סרטי הוליווד מגוון רחב של התייחסויות למיניות: מתחילים לעסוק במוצהר בהוויה ההומוסקסואלית ("הנערים שבחבורה"). סרטים עוסקים בתופעת הילדות-זונות (ג'ודי פוסטר ב"נהג מונית" וברוק שילדס ב"ילדה יפה").
בשנות השמונים והתשעים הופך העיסוק במין בקולנוע להיות מציאותי וטבעי יותר. הסרטים העוברים את הרף המקובל זוכים לרעש תקשורתי, המגביר את סקרנות הצופים, ומושך קהל לקופות. כך אפשר להזכיר כמה מהסרטים הבולטים שעליהם ניטש ויכוח ציבורי לגבי עצם הלגיטימיות בהקרנתם, אך לבסוף הם הוקרנו בדרוג המבוגרים : "הדוור מצלצל פעמיים" (1981 ), "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (1986 ), "סחלב פראי" (1990 ), "אינסטינקט בסיסי" (1992 ), "המאהב" (1992).
התהליך בהתפתחות הקולנוע האמריקאי שתואר כאן מקביל לתהליכי ההשתחררות של החברה מתפיסת המיניות כחטא, כמשהו שלילי, כדבר שאסור לדבר עליו בגלוי. יוצרי קולנוע רבים, החל משנות השמונים והלאה יוצרים תמונות-עולם הרואות את המיניות, כמשהו טבעי, ומנסות לשקף מציאות שבה המיניות היא הכוח שמניע את החיים.הקולנועי האמריקאי ההוליוודי נכנע מרצונו, במידה רבה גם כיום, לרחשי-ליבו של הציבור. קהל רוכשי הכרטיסים הוא שיקבע אם סרט יצליח או לא. הוליווד נכנעת לעקרונות המוסר הציבורי, וכל חריגה מהעקרונות מלווה בשילהוב תקשורתי, שלפעמים מועיל לעסקים ולפעמים גורם להם נזק .
העקרונות של הציבור הם גמישים ומשתנים בהתאם לנורמות החברתיות המקובלות. מה שפעם נראה פרובוקטיבי, מוגדר כעבור שנים מעטות כתמים וכבלתי מזיק. הקולנוע לא מתיימר לחנך את צופיו. מטרות הקולנוע לבדר, לגרות ולהרוויח הון רב. כדי להגשים מטרות אלו יש לחוש את צרכי הציבור ולא לחרוג מקווים אדומים.
פול ורהובן הבמאי ההולנדי של הסרט "אינסטינקט בסיסי", סיפר בראיון כי נאלץ לערוך תשעה או עשרה שינויים בסרט, כדי להשיג לו דירוג R-, כדי לאפשר את הקרנתו לפני בני נוער מגיל 17. בגרסה האירופית נשארו הצילומים המקוריים, כי איש לא דרש לשנותם.
ומה קורה בקולנוע הישראלי?
על סדר היום של החברה הישראלית עמדו בעיות חשובות לקראת הקמת מדינה והתמודדות עם בעיות הישרדות. החלוצים רקדו בסרטים 'הורה', בילו בשירה על הגורן, הסתכלו זה בזו במבטים מרמזים, החזיקו פה ושם ידיים, והתנשקו מביטים אל האופק המבשר את העתיד. הופקו סרטים עלילתיים מעטים, ורובם עסקו בנושאים קיומיים.
בתחילת שנות השישים הופקו סרטים שעדיין עסקו בשנים הראשונות של המדינה: "הם היו עשרה" , "חולות לוהטים" "איי לייק מייק" (הצלחה קופתית ראשונה לסרט דובר עברית). "אלדורדו" "חבורה שכזאת" "דליה והמלחים" "סלאח שבתי" ועוד.
רק מאמצע שנות הששים, עם השינויים שעברו על הקולנוע העולמי, גילו גם הישראלים שיש חיים אחרי הנשיקה. בסרטים שעסקו גם במין ששלט בקולנוע, לא הוצג המין כאקט מרגש המלווה בחיזור, באהבה, ברוך ובעדינות, אלא כמקור לגבורתו של הגבר ישראלי, הלוחם, הגיבור. הסרטים שעסקו באהבה כנה, דרמטית וטהורה היו סרטיו של ג'ורג' עובדיה, שהבקורת קטלה, והקהל צפה בהם.
לקראת סוף שנות השבעים, באיחור של כעשר שנים אחרי שחרור הקולנוע האמריקאי מ'קוד הייס', אפשר למצוא גם בקולנוע הישראלי התייחסות למיניות של מבוגרים וצעירים בסרטים כמו: "אסקימו לימון"(1978 ), "הלהקה" (1978 ), דיזנגוף 99 (1979), "יוצאים קבוע" (1979 ), "נישואין נוסח תל-אביב" (1979). שנות השמונים בקולנוע הישראלי מאופיינות במעורבות חברתית ובמסר פוליטי, בסרטים הללו משולבות באופן טבעי סצינות מן החיים, הכוללות גם אהבה ומין. נציין כמה מהם: "סיפור אינטימי", "בן לוקח בת", "נועה בת 17", "צלילה חוזרת", "בחינת בגרות", "נגוע", "עתליה", "רומן בהמשכים", "אלכס חולה אהבה", "נאדיה", "אבא גנוב", "בלוז לחופש הגדול", "לא שם זין" "נישואים פיקטיביים", "תל-אביב-לוס אנג'לס".
הקולנוע משקף מציאות חברתית וחי בתוכה, הוא איננו יוצר אותה. ייתכן וההיסטוריונים של הקולנוע, לא יוכלו להתעלם מהשפעת האיידס על ההתייחסות של הוליווד לסקס על המסך הגדול. דבר אחד בטוח, גם בקולנוע אי-אפשר להמשיך להתעלם מהצורך החיוני והבסיסי להשתמש באמצעי מניעה.
סצינה בסוף הסרט "סינמה פרדיסו": גיבור הסרט שגדל בישוב קטן וקרתני באיטליה, חוזר לעיר ילדותו, שבה גדל על ברכיו של המסריט, ואשר בה ראה סצינות קולנוע מרהיבות. הוא מבקר בבניין הקולנוע החדש והמפואר, שהוקם על חורבותיו של הקולנוע הישן, ומבקש שיקרינו בפניו את גליל הסרט שהשאיר לו המסריט בירושה. הסצינות עולות בזו אחר זו, והוא יושב וצופה בהן כשדמעות בעיניו. הוא צופה בסצינות הנשיקה מכל הסרטים שהוקרנו בשנים שבהן היה ילד. לפתע הוא מבין. המסריט היה עובר על כל גלילי הסרטים וחותך במספריים את סצינות הנשיקה מתוך הסרטים האמריקאים, הצרפתים והאחרים. צנזורה מקומית על סצינות לא מקובלות. סצינות לא מקובלות על מי? מי מחליט מה מותר לראות בקולנוע ומה אסור. האם הקולנוע מכתיב נורמות? או אולי החברה היא זו שמכוונת את הקולנוע, ומכתיבה מה מותר ומה אסור להראות. בחברות המסורתיות והדתיות לא מקובל לצפות בסרטי קולנוע ללא ביקורת.
בשנות השלושים בארצות-הברית(1934) התמסרו מפיקי הסרטים ומפיציהם מרצונם החופשי לקוד ההפקה Production code - , שכונה גם 'קוד הייס'. קוד זה קבע שורת הגבלות על אופן הצגתם של סקס ושל אלימות בקולנוע. כללי האתיקה של הקוד קבעו בין השאר שאסור להציג פושע כאדם סימפטי. אסרו על הכללת מלים גסות בדיאלוגים ועל הצגת סצינות עירום. כמו כן נאסרה הצגת קשרים רומנטיים בין שחורים ללבנים. "חותם ההסכמה" של האיגוד היה שלב נחוץ בתהליך ההפצה, והוא לא ניתן לסרט שלא עמד בתנאי הקוד. רק באמצע שנות השישים, בעקבות החלטות של בית המשפט העליון ולחץ ציבורי, בוטל הקוד.
לפי קוד הייס אסור היה להציג: נשיקות לוהטות מדי (שאורכן עולה על 3 דקות), בני זוג (גם זוג נשוי בכלל זה) ישנים במיטה אחת. במפגשים מיניים היתה חובה שרגל אחת של כל אחד מבני הזוג תיגע ברצפה. על המתחמקים מהפיקוח הוטל קנס כספי גבוה ביותר. היום אפשר לשאול את השאלה: מדוע הסכימו המפיקים לקוד אתי מגביל כזה? התשובה לכך היא די ברורה, החברה היתה שמרנית. מפיקי הסרטים האמינו שהקולנוע מחנך, וסברו שיש לו השפעה חברתית עצומה. הנורמות החברתיות הן שמנעו את חשיפת המיניות בקולנוע. הקולנוע סיגל לעצמו רמיזות מיניות, הצופים היו צריכים לנחש מה קרה באמת, לאחר הסצינה שנקטעה.
1939 :"חלף עם הרוח" - רט בטלר נושא על זרועותיו את סקרלט או'הרה-המנסה להתנגד- במעלה המדרגות לחדר השינה נכנס לחדר וטורק את הדלת. הסצינה מסתיימת כאן. והשאר נתון לדמיונו של הצופה.
1946 : "הנודעת" - קארי גרנט ואינגריד ברגמן מתנשקים עד אין-קץ. היתכן? כן. השניים התנשקו נשיקות קצרות יותר בצילומים והאשליה נוצרה באמצעות חיבור הקטעים בחדר העריכה. היצ'קוק אינו מפר את קוד הייס, אלא עוקף אותו.
1953: "מעתה ועד עולם" - רומן אהבים מתנהל בין רב-סמל (ברט לנקסטר) לבין אשת מפקד הבסיס (דבורה קר). על החוף מתרחשת סצינה אירוטית מרתקת, מגרה, עסיסית ונועזת. הכיצד? 'קוד הייס' קבע כללים לגבי סצינות מיטה ולא לגבי סצינות חוף.
1961 : "זוהר בדשא" – וורן ביטי ונטלי ווד מעניקים לצופים נשיקה צרפתית הוליוודית ראשונה.
1965 : בסידרת הטלוויזיה לכל המשפחה "אני חולם על ג'יני" אושרה לשחקנית ברברה עדן תלבושת חושפנית במיוחד, אך חשיפת הקורקבן נראתה נועזת מדי והוא כוסה.
1967 : מיק ג'אגר מתכונן להופעה בתוכניתו של אד סאליבן בטלוויזיה. הצנזור מאלץ אותו לשנות את מילות הפזמון "בואי נבלה את הלילה ביחד". השינוי: "בואי נבלה זמן ביחד".
1968 ארגון הקולנוע האמריקאי מציג את שיטת הדירוג החדשה לסרטים:
- סרטים לכל המשפחה (G).
- סרטים הדורשים ליווי מבוגר לילדים מתחת לגיל 13 (13 PG )
- סרטים המוגבלים לצפייה לבני הגיל המסויים (לדוגמה R-16 ).
- סרטים למבוגרים בלבד (X).
תם עידן 'קוד הייס' ומכאן החל העיסוק הברור יותר בקולנוע במין, מיניות, שונות במין.
בשנות השבעים מציגים סרטי הוליווד מגוון רחב של התייחסויות למיניות: מתחילים לעסוק במוצהר בהוויה ההומוסקסואלית ("הנערים שבחבורה"). סרטים עוסקים בתופעת הילדות-זונות (ג'ודי פוסטר ב"נהג מונית" וברוק שילדס ב"ילדה יפה").
בשנות השמונים והתשעים הופך העיסוק במין בקולנוע להיות מציאותי וטבעי יותר. הסרטים העוברים את הרף המקובל זוכים לרעש תקשורתי, המגביר את סקרנות הצופים, ומושך קהל לקופות. כך אפשר להזכיר כמה מהסרטים הבולטים שעליהם ניטש ויכוח ציבורי לגבי עצם הלגיטימיות בהקרנתם, אך לבסוף הם הוקרנו בדרוג המבוגרים : "הדוור מצלצל פעמיים" (1981 ), "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (1986 ), "סחלב פראי" (1990 ), "אינסטינקט בסיסי" (1992 ), "המאהב" (1992).
התהליך בהתפתחות הקולנוע האמריקאי שתואר כאן מקביל לתהליכי ההשתחררות של החברה מתפיסת המיניות כחטא, כמשהו שלילי, כדבר שאסור לדבר עליו בגלוי. יוצרי קולנוע רבים, החל משנות השמונים והלאה יוצרים תמונות-עולם הרואות את המיניות, כמשהו טבעי, ומנסות לשקף מציאות שבה המיניות היא הכוח שמניע את החיים.הקולנועי האמריקאי ההוליוודי נכנע מרצונו, במידה רבה גם כיום, לרחשי-ליבו של הציבור. קהל רוכשי הכרטיסים הוא שיקבע אם סרט יצליח או לא. הוליווד נכנעת לעקרונות המוסר הציבורי, וכל חריגה מהעקרונות מלווה בשילהוב תקשורתי, שלפעמים מועיל לעסקים ולפעמים גורם להם נזק .
העקרונות של הציבור הם גמישים ומשתנים בהתאם לנורמות החברתיות המקובלות. מה שפעם נראה פרובוקטיבי, מוגדר כעבור שנים מעטות כתמים וכבלתי מזיק. הקולנוע לא מתיימר לחנך את צופיו. מטרות הקולנוע לבדר, לגרות ולהרוויח הון רב. כדי להגשים מטרות אלו יש לחוש את צרכי הציבור ולא לחרוג מקווים אדומים.
פול ורהובן הבמאי ההולנדי של הסרט "אינסטינקט בסיסי", סיפר בראיון כי נאלץ לערוך תשעה או עשרה שינויים בסרט, כדי להשיג לו דירוג R-, כדי לאפשר את הקרנתו לפני בני נוער מגיל 17. בגרסה האירופית נשארו הצילומים המקוריים, כי איש לא דרש לשנותם.
ומה קורה בקולנוע הישראלי?
על סדר היום של החברה הישראלית עמדו בעיות חשובות לקראת הקמת מדינה והתמודדות עם בעיות הישרדות. החלוצים רקדו בסרטים 'הורה', בילו בשירה על הגורן, הסתכלו זה בזו במבטים מרמזים, החזיקו פה ושם ידיים, והתנשקו מביטים אל האופק המבשר את העתיד. הופקו סרטים עלילתיים מעטים, ורובם עסקו בנושאים קיומיים.
בתחילת שנות השישים הופקו סרטים שעדיין עסקו בשנים הראשונות של המדינה: "הם היו עשרה" , "חולות לוהטים" "איי לייק מייק" (הצלחה קופתית ראשונה לסרט דובר עברית). "אלדורדו" "חבורה שכזאת" "דליה והמלחים" "סלאח שבתי" ועוד.
רק מאמצע שנות הששים, עם השינויים שעברו על הקולנוע העולמי, גילו גם הישראלים שיש חיים אחרי הנשיקה. בסרטים שעסקו גם במין ששלט בקולנוע, לא הוצג המין כאקט מרגש המלווה בחיזור, באהבה, ברוך ובעדינות, אלא כמקור לגבורתו של הגבר ישראלי, הלוחם, הגיבור. הסרטים שעסקו באהבה כנה, דרמטית וטהורה היו סרטיו של ג'ורג' עובדיה, שהבקורת קטלה, והקהל צפה בהם.
לקראת סוף שנות השבעים, באיחור של כעשר שנים אחרי שחרור הקולנוע האמריקאי מ'קוד הייס', אפשר למצוא גם בקולנוע הישראלי התייחסות למיניות של מבוגרים וצעירים בסרטים כמו: "אסקימו לימון"(1978 ), "הלהקה" (1978 ), דיזנגוף 99 (1979), "יוצאים קבוע" (1979 ), "נישואין נוסח תל-אביב" (1979). שנות השמונים בקולנוע הישראלי מאופיינות במעורבות חברתית ובמסר פוליטי, בסרטים הללו משולבות באופן טבעי סצינות מן החיים, הכוללות גם אהבה ומין. נציין כמה מהם: "סיפור אינטימי", "בן לוקח בת", "נועה בת 17", "צלילה חוזרת", "בחינת בגרות", "נגוע", "עתליה", "רומן בהמשכים", "אלכס חולה אהבה", "נאדיה", "אבא גנוב", "בלוז לחופש הגדול", "לא שם זין" "נישואים פיקטיביים", "תל-אביב-לוס אנג'לס".
הקולנוע משקף מציאות חברתית וחי בתוכה, הוא איננו יוצר אותה. ייתכן וההיסטוריונים של הקולנוע, לא יוכלו להתעלם מהשפעת האיידס על ההתייחסות של הוליווד לסקס על המסך הגדול. דבר אחד בטוח, גם בקולנוע אי-אפשר להמשיך להתעלם מהצורך החיוני והבסיסי להשתמש באמצעי מניעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה