יום שלישי, 24 במרץ 2009

הקדמה או מדוע מחנכים חייבים לחנך?

הקדמה או מדוע מחנכים חייבים לחנך?

אני מצהירה בזאת שאני מחנכת מקצועית ואני גאה בכך.

היום ממרום ניסיוני בהוראה, בחינוך, ובחינוך מיני, אני יכולה לומר שמהרגע הראשון בו פגשתי בתלמידי, הייתי גאה לחנך אותם. התחלתי לעסוק בחינוך מיני כאשר תלמידי היקרים בדימונה, בשנות השבעים, לחצו עלי לעסוק בתחום זה. כאשר ניסיתי להתחמק מהעיסוק ב"נושא המסוכן" הזה, בטענה שאינני יודעת מה לומר, אין לי ניסיון, אני לא יודעת איך עושים את זה, הציעו לי תלמידי שאלך ללמוד, כמו שלמדתי כל תחום אחר. כמה הם צדקו. הלכתי לחפש קורס שילמד אותי מה עושים בתחום זה. איך מחנכים חינוך מיני? נקלעתי לקורס קשה, מבלי לצפות שזה מה שיקרה לי, קורס בדינמיקה קבוצתית בחינוך מיני. הקורס נפתח כשבו ארבעים משתתפים, והסתיים בפורום קטן מאד של שנים-עשר איש, שלא נשרו. בדיעבד אני יודעת שקורס זה גרם לי לעסוק בחינוך מיני ללא פחד וללא משוא פנים.
בתחנה השנייה שלי בחינוך, חטיבת ביניים "עלומים" ברמת-השרון, נפגשתי עם מנהלת ללא משוא פנים, הגברת יהודית דים. "אצלנו מחנכים חינוך מיני!" זו הייתה הצהרה, שלא נתנה שום פתח לבריחה. מי שלא יודע איך עושים את זה, ילמד! ואכן, כאן למדתי שחינוך מיני זה לא רק מין. לחנך למיניות פירושו להתייחס למין באופן טבעי, כמו לכל תחום אחר. אני מודה לתלמידי על ששיתפו פעולה מרצון, היום ברובם הם כבר הורים לילדים, ואני כמעט משוכנעת שהם זוכרים משהו מן השיעורים הללו.
בתקופה זו החלטתי לחפש קורס להכשרת מנחים בחינוך מיני, התמזל מזלי ופגשתי שוב דמות חינוכית מרשימה ומעניינת, חיה אבירם, יועצת חינוכית, מומחית לחינוך מיני. ממנה שאבתי כוחות להמשיך בדרכי, לפתח תוכניות חדשות, להפעיל יצירתיות ולחשוב חשיבה מקורית.
חנה הראל, המקימה של היחידה לחינוך מיני במשרד-החינוך, והמנהלת הראשונה שלה, קראה לי בשנות השמונים להדרכה במחוז תל-אביב. "את מקבלת על עצמך משימה לא כל-כך הגיונית" אמרה חנה "להנחות מורים במחוז שלם". ואני אמרתי: "ננסה".
בשנים הללו נשמעו קולות שסברו כי מסוכן מאוד לחנך חינוך מיני. הורים
טענו: "אם הסודות יתגלו לילדים הם ידעו מה צריך לעשות, ויעשו זאת מוקדם מאד". באוויר שררה עדיין אווירה של "טאבו". "על מין לא מדברים"! רבים חונכו על ברכי הטאבו הזה. מנהלים רבים סברו שאין זה מתפקידו של בית-הספר לחנך חינוך מיני. וכיצד תשכנע מורים ומחנכים כי חשוב לחנך דור חדש שיבין מה צריך לעשות, כיצד להתנהג, מה לא צריך לעשות. והנה באה מחלת האיידס וטרפה את כל הקלפים. הכל חייבים לשמוע על השימוש בקונדום החיוני כל-כך למניעת הפצת המחלה.
אחד הכנסים של האגודה לתכנון המשפחה, עסק בנושא: "מי מפחד מפורנוגרפיה?" בכנס זה פגשתי לראשונה את ד"ר טוביה זקהם, שהרשים אותי ברעיונותיו. הוא הביא כלי חשיבה מעניין מתחום הפסיכיאטריה, להבחנה בין פורנוגרפיה ואירוטיקה. באותן שנים הזמנתי את ד"ר זקהם להרצות בכנס מורים מחוזי באותו נושא. זו הייתה תקופה שבה נוכחתי שוב, שכדי לחנך נכון, צריך ללמוד, וגם אם נושא הוא קצת רגיש כדאי להעיז ולהתנסות.

בשנות ההדרכה הללו פיתחתי גישה בהנחיית מורים, מחנכים ויועצים. על פי גישתי המחנכים לא יוכלו לשוחח עם תלמידיהם בנושאים הקשורים למיניות האדם, אם לא יסירו מעל עצמם את הטאבו עליו גדלו: "על מין לא מדברים"! לאחר שני המפגשים הראשונים נפתחו המחנכים והבינו שהנושא הוא חשוב והמחנך יכול לשמש מורה-דרך לתלמידיו,אם רק יבין את הצורך בכך.

במשך שנתיים עבדתי עם קבוצות מחנכים במחלקה להשתלמות מורים בבית-ברל, בתקופה זו נאלצתי לפתח תוכנית שנתית לחינוך מחנכים, הייתי חייבת להשקיע מחשבה רבה בעיבוד אידיאולוגי בתחום. בשנים הללו מצאתי את ספרו המתורגם של ניל פוסטמן "אובדן הילדות" שרעיונותיו שבו את לבי.
הקשר בין החשיפה התקשורתית לאובדן הילדות, לגילוי הסודות השמורים בפני ילדים ולאובדן הסמכות של ההורים, הוא שהוביל אותי לעיבוד הרעיונות אותם הבאתי בחלקו הראשון של הספר.
נדמה לי שהיחס לחינוך המיני השתנה בשנים האחרונות. מחנכים רבים רואים אתגר בחינוך למיניות בריאה וחכמה. דור חדש של מורים ומחנכים אינו חושש עוד מעיסוק בתחומים שפעם נחשבו מסוכנים.
אני מציעה למחנכים ליועצים וגם להורים, לקרוא בעיון את החלק הראשון של ספרי, הסוקר את השינויים שהתרחשו בתפיסת המיניות, במקביל לכרונולוגיה של התפתחות כלי התקשורת.
ולמחנכים בחטיבות הביניים ובחטיבות העליונות אני קוראת לחנך למיניות, באמצעות הסרטים והפעילויות הנלוות להם, המצויים בחלקו השני של הספר…

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה