יום שלישי, 24 במרץ 2009

לפני הקולנוע

הבושה הטאבו והחטא - לפני הקולנוע

"יצר המין הוא עצום מאד והוא מופיע בצורות שונות בתקופות התפתחות שונות. בילדות הוא מקבל צורת חשק לנגוע בחלקים ידועים של הגוף ולשחק איתם, בשנות הילדות המאוחרות אותו יצר לובש ופושט צורה ומופיע כסקרנות והתעניינות בסיפורים "גסים", בעוד שבשנות הבחרות הוא מופיע כבר בדמות מבוגרת יותר" (ברטרנד ראסל, בספרו "נישואין ומוסר" 1929)

שאלה: "אבא, אמא, איך נולדתי? איך באים ילדים לעולם?"
תשובות אפשריות: אבא: "לך לאמא, היא תספר לך" אמא: "זה לא כל-כך פשוט, אתה יודע. כשהלכנו לטייל בשדה ראית שלפרחים יש אבקנים, באה הדבורה ומוצצת צוף מן הפרח, אחר-כך היא עוברת לפרח אחר, וכך היא מעבירה את האבקה לפרח השני וכך נוצרים הזרעים שמהם יוצאים הפרחים".
היו זמנים שבהם לא ידעו ההורים כיצד להתמודד עם הבעיה של "גילוי עובדות החיים" לילדיהם. המקורות הנגישים לילדים לקבלת ידע אישי בנושאי המיניות, היו דלים. הקולנוע היה עדיין בחיתוליו באירופה ובארה"ב, אך גם הוא לא עסק במיניות וביחסי-מין. המדרגה הגבוהה ביותר שיכולת להגיע אליה בצפייה בסרטים, הייתה נשיקה. וגם היא צונזרה במקומות רבים מחמת הבושה.
ובכל אופן אנשים "עשו את זה". נולדו ילדים, עד כמה שידוע לנו היום, יש רק דרך אחת לעשות את זה. אך בעצם זו טעות, אפשר לעשות את זה גם בדרך מלאכותית, אך לא בכך אנו עוסקים.
לא החסידה
כפי שמוסר לנו בעדינות ל. פנברטון במדריך לגיל ההתבגרות "לא החסידה!":
"סוף סוף הוסר הלוט! היום יודעים כולנו כי הינך שיתוף של אב ואם כאחד. כי אמך אכסנה אותך בקרבה בהיותך נבט רך, הקיפה אותך חום ונוחיות עד אשר גמלת והיית נכון לצאת לאוויר העולם. כי הרופא עמד על המשמר לזרז אותך, להקל על אמך ולעזור לשניכם אם לא ילך הכל למישרין. כי עתה, בהיותך עלי אדמות, מרגישים הוריך אחריות כלפיך ובשבילך וימשיכו להרגישה עד אשר תהיה לך משפחה משל עצמך.(שם, עמוד 16)
מדריך זה עדיין צועד בזהירות עם "גילוייו המרעישים" לאחר שנים רבות שבהן היה הדיבור על מין ומיניות בגדר "טאבו מוחלט". המחקר בנושאי המיניות ופיתוח אמצעי המניעה היה גם הוא בחיתוליו. ובעיקר שררה בושה ומבוכה גדולה סביב האפשרות להוציא לאור את האמת על אחד מהצרכים הבסיסיים ביותר של האדם. ואם לא מספרים לילדים את האמת, צריך להמציא סיפורים כדי לרצות אותם.
הסיפור הידוע ביותר הוא "סיפור החסידה", שמקורו כנראה בגרמניה. החסידה הייתה סמל המזל הטוב. העם הכפרי האמין שהחסידה מביאה מזל וברכה, וכדי למשוך את החסידות לבתיהם בנו להם משענות על גגות הבתים כדי שיקננו בביתם. בבית שנולדו בו תינוקות רבים וחסידות קיננו על גגו, ייחסו את הברכה לעופות. במרוצת הזמן התחילו ההורים המאושרים לספר לילדיהם כי החסידה היא-היא שהביאה אותם לעולם. אגדה זו עברה מדור לדור והכתה שורשים בפולקלור של ארצות רבות.
גבר ואשה
אחד מהספרים המוקדמים שהופיעו בתרגום עברי בהוצאת "אור" ירושלים, תרצ"ה (1935) נכתב ע"י ד. ארנסט-הלזהר ותורגם ע"י א.ה. (שמשום מה לא פירסם את שמו המלא). הספר נקרא: "גבר ואשה" והוא עוסק בנושאים רבים, ביניהם: אהבה, מלחמה ב"יצר הרע", אוננות ופחדי שווא מפני תוצאות האוננות, התנהגות היגיינית בזמן הווסת, הגמישות והרבגונות כאמצעי לחיזוק הקשר הזיווגי ועוד נושאים רבים.
תחת הכותרת האהבה בכל כותב המחבר:
"האימפולס המיני הוא אינסטינקט טבעי ראשוני, הוא מקור האנרגיה הכביר ביותר, המיוחד לכל החי. מספיק-אומר פרופסור ריבינג- להעיף מבט קל על הטבע החי המקיף אותנו, למען הווכח על חשיבותם הגדולה לאין שיעור של תהליכי חיי המין. רק לשם ענייניו של ריבוי המין פורחות החבצלות בשדה, והשושנים מפיצות את ריח ניחוחן בגנות. רק בכוחו של הדרבן העצום הזה של כל החי – האהבה, מצפצף והומה הזמיר בחורשה והעפרוני שר את שירתו במרומי השחקים.
כל היפעה, שפע הצבעים ורקמת הגוונים, אשר באמצעותם מקסימנו הטבע ומרתקנו אליו בכבליו, כל זה מתגלה, משתכלל ומתפתח לרוחב ולעומק אך ורק בכוח תופעתם של חיי המין. ולבסוף גם האדם אינו יוצא מהכלל. גם ביחס אליו מופיע היצר המיני כאחד המניעים הכבירים ביותר להשתלמותו הרוחנית והגופנית."
מעניינת במיוחד דעתו של כותב הספר "גבר ואשה" על הקשר בין איבריהם המיניים של הגבר והאשה לבין התנהגותם בחיי היום יום:
"חוק אחד לגוף ולנפש, לגשמי ולרוחני שבנו. איבריה המיניים של האשה חבויים, מוצנעים, בפנים ובאותה מידה עצמה חבויים ומוצנעים בקרבה רגשות האהבה שלה. להפך מן הגבר שהוא אגרסיבי (המתקיף) וגלוי יותר בביטוי האהבה.
הרגשת צניעות זו הנטועה אורגנית ונפשית בקרב האשה היא המגינה עליה מפני אותה הפזיזות והקלות-דעת שבהתמסרות לאהבה, אשר בה מצטיין כל-כך הגבר. זהירה היא מאד להשיב אהבה אל חיק גבר אלא רק לאחר התבוננות, שיקול-דעת אינסטינקטיבי מרובה ודיון ממושך עם הקול הפנימי הנשי שבה. ואין פלא בדבר, שכן הנערה, האשה, הרי אחריותה לגבי תוצאות (הולד…) יותר גדולה, ויותר עלולה איפוא, במקרה של אי-התאמה, להגביר בה את ענויי החרטה ולמרר את חייה, וממילא את חיי הזולת. ואולם מלבד הפחד מפני התוצאה המוחשית (הולד) הנה גדול מאד הוא רגש הצניעות טבעי הזה שבאשה, שהוא הוא המהוה את כח-הקסם המושך ביחס לכל גבר אידיאלי וטהור הנפש. " (שם, עמוד 47)
במקום אחר מביא בפנינו מחבר "גבר ואשה" הבחנה מעניינת על ההבדלים הפסיכולוגיים בין הגבר והאשה, עליה גדלו כנראה דורות רבים:
"וכההבדלים הגופניים כן גם ההבדלים הנפשיים: הגבר הוא להוט יותר, יזים יותר, פעיל יותר, אמיץ יותר, גלוי-לב יותר. האשה מתונה יותר, צנועה יותר, סגורה יותר.
הגבר הוא חטטן, נקרן, חקרן, מכרסם ומפורר את השלם כדי להשיג להכיר את הגרעין, את התוך. האשה היא מהירת הרגשה, תופשת רק את השלם ורואה את השטחי החיצוני. הגבר שואף מרחקים, משתוקק לנשגב, למופשט, הוא האביר הנודד, הלוחם וצמא הרפתקאות, על פי רוב – דון קישוט, שמרוב תאוות-מלחמה הריהו קושר קרב עם טחנת-רוח, הנראית לו כצבא אויב. האשה היא שלוה יותר, מעשית יותר, שמרנית יותר, (מבחינה אינטלקטואלית), רואה וגם מבכרת את הקרוב והמוחשי ביותר – היא 'סנשו פנסו', שאינו פוסק עם כל הזדמנות להזכיר ולשנן לו לדון קישוט , - מדעת ושלא מדעת, על פי רוב בעצם ישותה, - את דבר קיומה של 'המציאות כמו שהיא', של קרקע היומיומי המוצק, ובשטח זה היא תמיד גם אי-שקטה יותר ואימפולסיבית יותר.
אין ספק שסבת מוחשיותה וצמצום אפקה של האשה מונחת בעצם מבנהו האנטומו-פיסיולוגי המיוחד של גופה, שתפקידו הטבעי הוא לטפח ולפתח בתוכו את 'הבשר ודם' שבאדם." (שם, עמוד 107)
את ספרי ההדרכה למיניות, למבוגרים בלבד, כתבו בדרך-כלל רופאים, ולא אנשי חינוך או מדעי-הרוח או מדעי-החברה. כמו כן, הכותבים הם גברים בלבד. "הקול הנשי" מתחיל להישמע רק בשנות השישים בארה"ב, ובארץ - אף מאוחר יותר.
חיי המין של האדם
ד"ר מד. אב מטמון , שכתב ספר בשם "חיי המין של האדם" (מהדורה ראשונה יצאה לאור באלול תרצ"ח). כותב בהקדמה לספרו:
"היסוד לספרי זה ניתן על-ידי הרצאותי על 'חיי המין של האדם', שהחילותי בהן בחורף תרצ"ב וממשיכן חורף חורף עד היום. במשך הזמן, מתוך ניסיונותי הרבים כאן בארץ, נתרחבה המסגרת ולספר נכנסו פרקים שבהרצאותי אין אנכי עובר עליהם בפרטיות כזו. המשא ומתן עם שומעי, ובעיקר עם החולים הרבים המשכימים לפתחי ואלה השואלים בעצתי בתחנת ההתייעצות של 'המכון להיגיינה ומדעי המין' בתל-אביב, הביאוני לידי הדעה כי עדיין רבה הבורות בעניני מין בצבורנו, וביחוד בין בני-הנוער הקוראים רק עברית. אמנם, הופיעו בשנים האחרונות ספרים שונים בעניני מין, אך כל הספרים הם בבחינת מגלה טפח ומכסה טפחיים, משום שהם הוצאו יותר לשם עסק מסחרי ונתרגמו לא על ידי מומחים בשאלות אלו, אשר קבצו על יד מספרים שונים, טעו והטעו על ידי תרגומיהם והוציאו את העקר מפחד הצנזורה, חשש שאינו בא כלל בחשבון לגבי ספר מדעי בהחלט, שנכתב בידי רופא מתוך רצון להסברה ולהקניית דעת. הספר הוא מדעי בהחלט ונכתב על יסודות מדעיים נקיים, ומחפשי גירויים יואילו לא לחפש בו פיקנטיות לשם גרוי יצרם החולני.
מדבריו של הרופא הנכבד בהקדמה לספרו אנו למדים שבתקופתו (שנות הארבעים) רווחת עדיין הדעה כי יש אנשים המשתמשים במדריכים הללו לשם גירוי היצר, ובכך יש משהו חולני. הוא טוען שכל עיסוקו במין הוא מדעי ולכן אין לחשוד בו בשום אופן שעיסוקו במין איננו נקי חלילה.
בפתיחה לספרו הוא ממשיך לעסוק ב"יצר המיני" ובניצולו ע"י אנשים חולניים:
"היצר המיני אם כן, אינו דבר שפל ובהמי, שצריך לפסוח עליו ואסור להזכירו אף בחשאי, אלא זוהי אחת המתנות הנעלות ביות והיפות ביותר שהעניק לנו הטבע, והנותנות לאדם אושר וכוח להתפתחותו. אמנם טובים ויפים הם החיים המיניים לעצמם, אלא שהולכים הם ומתנולים על ידי הזוהמה והשפלות, שהכניסו לתוכם יצירים גסים של בני אדם חולנים, אנורמלים ואגואיסטים, על ידי הבערות האספסופית, הסקרנות הארוטית, נוסף על הרעלת הצבור בכונה תחילה מצד אנשים היודעים לנצל את ההמון לטובתם הפרטית. ואם אנו רוצים להחזיר את המיניות אל מסלולה הטבעי, ואל תומתה הישרה, אנו צריכים להכירה ולהבין את דרכיה. רק על ידי כך נטהר את מחשבתנו מכל אותן הדעות הנפסדות והמחשבות הנלוזות, שקיבלנו מידידינו הגדולים, בהסתר ובהיחבא מאחורי הגדר והמשוכה, או בחדר סגור מאחורי דלת נעולה.
למוד חיי המין של האדם מראה לנו את כל הנדמה לנו לנסתר וחבוי ומשום כך הוא מביא לידי בושה. על ידי הסרת המסתורין של חיי המין אנו מסירים, אמנם, את הצעיף המכסה עליהם ושנעשה לדבר שבקדושה, אבל על ידי כך אנו גם מוציאים מבני האדם את אותה הסקרנות הארוטית החולנית, הגורמת להוצאת התופעה הטבעית היפה והבריאה מסביבתה, והכנסתה לתוך אוירה מבישה ובזויה."
מדבריו של אב מטמון, ניתן ללמוד על ההתייחסות שהייתה רווחת אז למיניות כאל דבר נסתר וחבוי, מלוכלך, ומנוצל למטרות שליליות. הכותב מטיף לפרוץ החוצה ולדבר על המיניות בגלוי, ללמוד וללמד את הנושא כדי לחיות חיים מיניים בריאים.
אפשר לומר שהוא הקדים את זמנו. בספרו השתמשו גברים ונשים כאחד, אך החביאו אותו בארון, כדי שלא יגיע לידי הילדים, ושלא יחשדו בהם חלילה שהם קוראים בו. בתקופה שבה נכתב הספר לא עסקו בתיאוריה של המיניות ולא דיברו על מין.
במשפחות רבות לא נהגו גם בני-זוג נשואים להפגין בגלוי חיבה זה כלפי זו, שמא ייחשבו ליצורים מיניים.קיום יחסי-מין נחשב כלגיטימי במסגרת המשפחה, אך אין זה אומר, שהגבר והאשה יכולים להתנשק או להתחבק בנוכחות בני משפחתם.
ההיגיינה של חיי האשה
ספרה של ד"ר מרים אהרונובה – רופאת נשים בקופת-חולים תל-אביב, "ההיגיינה של חיי האשה", שימש נר לרגליהן של נשים רבות בשנות החמישים. ממנו למדו על האנטומיה, הפיסיולוגיה והאמבריולוגיה (התפתחות העובר), הספר יצא לאור בתחילת שנות החמישים. נשים רבות קראו בו והתנהגו על פיו. בשנים הללו – השנים הראשונות למדינת ישראל- נשים רבות חינכו את עצמן, כי בבתים רבים לא היה ממי ללמוד. תאים משפחתיים רבים נקטעו, בעקבות השואה ובעקבות העלייה לארץ. ספר זה הכיל מידע רב, והיה כמעט יחיד מסוגו. מה עוד שזהו אחד הספרים הראשונים, אם לא הראשון, שנכתב בעברית ע"י אשה, ומנקודת מבטה של אשה. בהקדמה למהדורה הראשונה של ספרה של ד"ר אהרונובה, כותב הד"ר מאיר דברים על חשיבות הבריאות הגופנית וההיגיינה. בין יתר הדברים הוא כותב:
"האשה מטבעה חלשה היא בגופה מן הגבר, וגם עצביה חלשים יותר. במלוי תפקידה כאשה וכאם היא נתקלת בפגעים רבים, ומכאן התחלואה הרבה בין נשים."
"ההיגיינה קשורה בהתפתחות התרבות. לא כל מה שאדם בן תרבות נמוכה רשאי לעשותו – מותר גם לבן תרבות גבוהה. האשה הבדואית יכולה לקום תכף לאח ר הלידה, לשים את הסל על ראשה ואת הילוד על שכמה ולצאת לשדה, בלי להנזק, ואלו אשה תרבותית חיבת לספור ימים אחדים עד אשר תרד ממטת לידתה."
הדברים מדברים בעד עצמם, יש כאן תפיסה מעניינת על חוסנה של של האשה. ההתייחסות למושגים "תרבות" "תרבותי", היא לא בהכרח סוציולוגית, אלא מעמדית בעיקרה, ופטרונית במידה רבה.

ד"ר אהרונובה עצמה מגדירה מהי התבגרות מינית, ותחת הכותרת "התבגרות מוקדמת" היא כותבת:
"ההתבגרות המינית קודם זמנה עלולה להשפיע באופן שלילי על גידול הקומה (פרופסור ויסברגר). על כן מיעצים לשמור את הילדות מגרוי אברי המין, למנוע מהן שיחות, סרטי קולנוע, ספרים, תמונות העלולים לעורר את תאוות המין ולגרום להתבגרות מוקדמת (וסת בגיל רך וכו')" (שם, עמוד 34)
בפרק אחר דנה אהרונובה בתופעות הקרירות המינית (פריגידיטס), והתאוותנות המינית (נימפומניה), שמופיעות תחת הכותרת "סטיות בתאוה אצל האשה" (שם, עמוד 120). לשתי התופעות הללו היא קוראת סטייה, מתייחסת אליהן כאל מחלה. לדבריה, הסיבות אינן ידועות, אך כנראה שהסיבה נעוצה בטבעה של האשה. התרופה לקרירות המינית: טיפול בהתפתחות אברי המין ע"י הורמונים בהוראת רופא. או הוראות לבעל כיצד להתנהג. בנימפוניה אפשר לטפל באמצעות אמבטיות ומקלחות קרות, התעמלות ותרופות המשקיטות את העצבים. במקרים עקשניים יש לפנות אל רופא העצבים (פסיכואנליטיקן).
ספרה של ד"ר אהרונובה שימש כמורה-דרך לנשים רבות, וכלל פרטי ידע חשובים ביותר לנשים. הובאו כאן רק דוגמאות מספר, כדי שנוכל להבין את הדרך שעשינו בהבנת הקשר בין המינים בתפיסת המיניות, ובעיקר בשינוי שחל במעמדה של הילדה, הנערה והאשה בעיני עצמה ובעיני הסובבים אותה.
נישואין ומוסר
הפילוסוף והמתמטיקאי הבריטי, ברטראנד ראסל, שחי בין השנים 1970-1872 עסק בתחומים שונים. בין השאר בפילוסופיה אנאליטית ומתמטיקה לוגית. בין ספריו אפשר למצוא ספר מעניין וחשוב שנכתב בשנת 1929, תורגם לעברית, ופורסם בשנת תר"ץ 1930, בתל-אביב. שם הספר Marriage and Morals”" "נישואין ומוסר" :
בפרק ח' תחת הכותרת "איסור על ידיעות המין" הוא כותב דברים רבים שבודאי נחשבו בשעתו נועזים ביותר, ואולי יהיו כאלה שיחשבו כך גם בימינו אלה. אין ספק שהקדים את זמנו.
"בנסיון להקים חוקת מוסר מיני חדש, השאלה הראשונה שהננו מעמידים לא תהיה, כיצד לכוון את היחסים בין המינים, אלא: כלום טוב הוא שהגברים,נשים וילדים מוחזקים באי ידיעה מלאכותית בכל הנוגע לעניני מין? בהעמדת השאלה הזו ראשונה אני מתכוון לאמר, כפי שאשתדל להוכיח כאן, שאי ידיעה בעניני המין גורמת נזק עצום ליחיד, ולכן שיטה, הדורשת לשם קיומה אי-ידיעה כזו אינה יכולה להיות רצויה". (שם, עמוד 58)

"בראשית רק העלמות חונכו באי-ידיעה. זה היה רצוי כגורם מסייע לשלטון הגברים. אך לאט לאט השלימו הנשים עם הדעה שאי-הידיעה הוא תנאי הכרחי לטהרת המידות. והודות להשפעתם במקצת הקימו את התורה שצריך להחזיק את הילדים ובני הנעורים, אם זכר ואם נקבה, עד כמה שאפשר, במצב של אי-ידיעה בעניני המין. בנקודה זו אין כבר המניע תאוות השלטון של הגבר. הוכרז איסור חמור על כל עניני מין והוא עומד מחוץ לתחום הבקורת של השכל"?(שם,עמוד 59)

ראסל מביא תיאור מצב של חינוך ילדים בענייני מין, בתנאי איסור חמור, הסתרה, בושה, הכחשות ושקרים. המין התחבר עם מושגים שליליים, והפך לחטא. ילדים למדו לראות במין דבר בלתי-טהור, ומי שמקיים יחסי-מין עושה מעשה של תעוב, כולל הוריהם :
"החנוך המסורתי הניתן לילדים היה דורש אי-ידיעה בעניני המין עד כמה שיד ההורים והמורים תגיע. מעולם לא ראו הילדים את הוריהם ערומים. לאחר שנות גיל רך מאד – אלא אם כן אי אפשר לסדר כן מפני הצפיפות בבית – אין הם רואים גם אח ואחות בלי לבוש. אסור על הילדים לנגוע באברי המין או להזכירם בשיחה.
כל השאלות הנוגעות למין מעוררות את הקריאה בקול מרוגז: "הס!" אך מספרים לילדים שחסידה הביאה אותם לעולם, או שמצאו אותם תחת שיח עץ. במאוחר ובמוקדם נודעות להם העובדות כמו שהן, בדרך כלל, בצורה פחות או יותר מסורסת, מפי יתר הילדים המתלחשים אתם בעניינים אלה. והילדים גם הם מביטים על נושא זה כעל "מגונה ואסור" – ברוח הטפת ההורים. הילדים מסיקים את המסקנה שיחס אביהם לאמם הוא בלתי טהור עד כדי כך, שהם בעצמם מתביישים בו, שכן הם חרדים כל-כך להסתירו. וכן הם טורחים בהעלמתו. הילדים לומדים לדעת שרימו אותם באופן שיטתי דוקא אלה אשר מהם ציפו להדרכה והוראה. היחס הזה להורים, וכן לנישואין ולמין השני נמצא איפוא מורעל ללא תקנה. מעטים מאד הם הגברים או הנשים שקיבלו חינוך מוסכם ובכל זאת הכירו את עניני המין והנישואין וחשבו בהם לא מתוך איסור וגנאי.

חנוכם המקובל הורה להם לדעת שרמאות ושקר נחשבים למעלות טובות על ידי הוריהם ומוריהם, שיחסי-מין גם בתוך תחומי הנשואין מעשי תעוב המה, ושהגברים נשמעים ליצר בהמי לשם קיום במין והנשים מטילות על עצמן חובה מעיקה בלבד.
היחס הזה גורם לשלילת הסיפוק מהנישואין לגבי הגבר והאשה כאחד, וחוסר סיפוק היצר נהפך לאכזריות תחת מסווה המוסר." (שם, עמודים 60-61 ).

דבריו הבאים של ברטראנד ראסל, ראויים שיעמדו לנגד עיני המחנכים וההורים גם בימינו אנו, וישמשו מוטיב ומניע מרכזי בעבודה החינוכית:

"העובדה שעניני מין עטופי מסתורין הם מגבירה לאין שיעור את סקרנותם הטבעית של בני הנעורים. אילו היה האדם המבוגר מטפל בעניני מין, בדיוק כשם שהוא עושה באיזה שהוא נושא אחר, והיה עונה לילד על שאלותיו ומספר לו את כל החומר הרצוי לו לפי מדת קליטתו, לא היה הילד מעולם מגיע למושג של דבר מה הפוגם בחוש המוסר, שכן מושג זה תלוי באמונה שמקצת נושאים אין להעלותם על השפתיים. הסקרנות בעניני מין משתתקת אחרי שקיבלה את סיפוקה, כדרך כל שאיפה לדעת ביתר המקצועות. ולכן הדרך הטובה ביותר היא למנוע את בני הנעורים מהיותם שקועים בהרהורי מין, והיא – לספר להם כל כמה שהם רוצים לדעת" (שם, עמודים 65-64).

כאשר מתחוור לנו היום לאור אלו תפיסות התחנכו הורינו והורי הורינו, נוכל להסיק כי אין הידיעה בענייני המין משחיתה, כי המין הוא כוח החיים החיוני, המניע גם את התרבות כולה - את האמנות, המוסיקה, הדרמה, הספרות. ככל שנרבה לדעת, ככל שניטיב להבין, כן נלמד להתייחס אל המיניות בטבעיות, חיינו יהיו טובים יותר ופחות שקריים.

אין תגובות:

פרסום תגובה