יום שלישי, 24 במרץ 2009

הטלוויזיה כסוכן חברות

אמא אבא וטלוויזיה - הטלוויזיה כסוכן חברות


רבים זוכרים בודאי את תשדירי השירות הראשונים ששודרו בטלוויזיה בעניין הצורך החשוב של השימוש בקונדום. תשדירי שירות אלו לא היו באים לעולם, לולא הפחד מהתפשטות מחלת האיידס.
תארו לעצמכם סיטואציה, כלל לא דמיונית : ילד בן שבע יושב לצפות בטלוויזיה. על המרקע מופיע תשדיר מרתק:
מורה נכנס לכתה בבית-הספר התיכון ושואל את תלמידיו (כשעל פניו נסוכה הבעה חמורת סבר ובידו הוא מחזיק מעטפת פלסטיק קטנה) "של מי הקונדום הזה?" התלמידים והתלמידות קמים בזה אחר זה, ואומרים: "שלי… שלי… שלי…" הבעת פניו של המורה מתחלפת בחיוך מאוזן לאוזן ומפיו יוצאות המלים: "יפה מאד תלמידים…! זה חשוב לביטחונכם האישי…!
הילד צפה בתשדיר והבין מה שהבין. הוא לא יודע מה זה קונדום, אבל הוא מבין שזה חשוב לביטחון האישי. למחרת בבקר אמו מסיעה אותו במכוניתה לבית-הספר בדרך הוא שואל אותה: "אימא לקחת קונדום הבוקר?" האם מופתעת. היא מתאמצת להבין מאין הגיע אליו הרעיון הזה, ובכלל מה הילד יודע, ועליה להשיב לו תשובה רצינית, הגיונית. דרך תגובה אחת: לחייך ולענות בחיוב. סביר להניח שהיא תיבהל ותדאג לתמימותו של בנה, שנפגעה. טוב יהיה אם תחליט לפתח עמו שיחה, כדי לברר כיצד הגיע לרעיון, שעליה לשאת עמה קונדום כשהיא יוצאת בבוקר לעבודה, ובעקבות דבריו להסביר לו מה שהיא חושבת שהוא צריך לדעת, לדעתה.
הטלוויזיה נמצאת בכל בית. בני הבית צופים בשידורי הטלוויזיה, כהרגלם, כשעתיים עד שש שעות ביום. בבתים רבים הטלוויזיה מחוברת לרשת הכבליםוניתן לצפות בשידורים שונים, מערוצים שונים, במשך כל שעות היממה.
אם בשנים הראשונות של הקולנוע ניתן היה לצנזר סצינות, ובהתאם לכך לקבוע סיווגים לצפייה, הרי שבטלוויזיה אין אפשרות לעשות זאת. לפני עידן הטלוויזיה ההורים הם שהיו המחנכים הדומיננטיים והכמעט בלעדיים של הילד בשנות חייו הראשונות. כיום הטלוויזיה היא זו שיש לה חלק חשוב בהקניית תמונות עולם בחייו של הילד וברכישת הרגלי התנהגות.
הטלוויזיה היא אחד מסוכני החברות (הסוציאליזציה) בחיי הילד. היא גם תורמת לתהליך של "אבדן הילדות" שתיארנו בפרקים קודמים. גיל החשיפה של הילדים לתכנים מעולם המבוגרים יורד והולך. ילדים צופים בתכניות המיועדות לילדים, אך גם בתוכניות אחרות: דרמות, קומדיות, אופרות סבון, סדרות למבוגרים, סדרות לנוער.
ילדים בגיל בית-הספר היסודי, בכיתות ד' ה', ואולי אף צעירים יותר צופים בסדרות הטלוויזיה לנוער, כמו: "בוורלי הילס" "חטיבת ביניים דגראסי" "תיכון הלבבות השבורים" "עניין של זמן" ואחרות כמו: "רמת-אביב ג'", "צה"ל 1", "בת-ים ניו-יורק". הסדרות הללו עוסקות בדילמות בחייהם של מתבגרים בגיל התיכון והאוניברסיטה, ובחייהם של מבוגרים. באופן טבעי הן עוסקות גם במין, באלימות, בסמים, בשתיית אלכוהול. יש לכך יתרונות: הילדים נחשפים לידע על תפקידי המתבגרים והמבוגרים והם לומדים לחקות את התנהגותם.
יש הגורסים כי הם נחשפים מוקדם מדי ולומדים מהר מדי את "עובדות החיים". הללו טוענים שהחשיפה לקטעי מין ואלימות בטלוויזיה מגיל צעיר מערערת את מעמדם של המבוגרים בעיני הילדים. ההירארכיה המסורתית שבה הילד לומד רק מהוריו בעלי הידע, ואחר-כך קונה דעת בבית-הספר מאבדת את תקפותה.
כך או כך אנו עדיין נמצאים בתהליך של הסתגלות למדיה שהיא חדשה יחסית.
ריבוי ערוצי הטלוויזיה בישראל הוא תופעה חדשה ממש. עד לפני מספר שנים שודרו בטלוויזיה הישראלית רק תוכניות מבוקרות של הטלוויזיה החינוכית והערוץ הממלכתי. בתקופה זו היו מתעוררים מדי פעם ויכוחים ציבוריים סביב הקרנת תוכניות שנראו לאנשים מסוימים חושפניות מדי, מיניות מדי, אלימות מדי, לא מאוזנות, בוטות, פוליטיות ועוד.
בעידן של ריבוי ערוצים עלינו להסתגל למצב חדש. כל אחד יכול לצפות בטלוויזיה, ללחוץ על השלט ולהגיע לתוכניות שונות. קשה לומר שלמבוגרים יש יכולת לשלוט ממש בטיב התוכניות שצופים בהן ילדיהם הצעירים. לעומת זאת יכולים ההורים לשאול שאלה: מה לעשות כדי לעזור לילדי להיות צרכנים נבונים של כלי התקשורת?
ניתן למנות כמה דרכי התערבות של המבוגרים (הורים ומחנכים) כדי לנסות להשפיע על טיב התוכניות שבהן יצפו הצעירים :
1הנחייה והכוונה של דפוסי הצפייה. אם בבחירת התכנים, או בחלוקת הזמן וההחלטה על משך הצפייה.
2חשיפה בצוותא – המבוגרים יצפו בסרטים או בתוכניות טלוויזיה יחד עם הצעירים, או ייצאו לביקור משותף בקולנוע. במהלך החשיפה ובעקבותיה יתקיימו שיחות, שינחו את הצעירים ויבהירו להם את עמדות המבוגרים.
תלוי, כמובן, בטיב היחסים השוררים בדרך-כלל בין המבוגרים לצעירים. קל יותר להנחות ילדים בגיל הגן בית-הספר היסודי. קשה יותר להנחות מתבגרים. וככל שהגיל עולה, תהיה יכולת לשכנע ולהשפיע רק למבוגר משמעותי ובעל אוטוריטה גבוהה. ריבוי ערוצי השידור גרם לשינוי באופי התוכניות המשודרות . המבוגרים יכולים להשפיע על הצפייה של הילדים על-ידי התערבות בלבד. ההשפעה על המתבגרים בעייתית יותר, אך גם כאן יש מקום להורים להתערב, ובוודאי שגם למחנכים בבית-הספר.
כוחה העיקרי של הטלוויזיה הוא בהצגת דימויים חזותיים. הטלוויזיה עובדת על חוש הראייה וחוש השמיעה גם יחד. כל דבר שאנו צופים בו בטלוויזיה יוצר תחושה של עכשוויות, ואותנטיות. ילדים ומבוגרים כאחד נהנים לצפות בתוכניות טלוויזיה. תפקידם של המבוגרים הוא להדריך את הצעירים לצפייה נבונה ומתוחכמת, ולהשתחרר מן התחושה שהטלוויזיה עלולה להשחית את הנוער.

אין תגובות:

פרסום תגובה